<h1>המנהיג הלכ' אתרוג</h1>
<h2>דף לד:</h2>
אתרוג הגזול והיבש פסול, עלתה חזזית על רובו פסול, ניטלה פיטמתו, נקלף, נסדק, חסר כל שהוא פסול, עלתה חזזית על רובו בין במקום אחד בין בשני מקומות פסול, על מיעוטו במקום אחד כשר, בשני מקומות הוה ליה כמנומר ופסול, ו[ב]חוטמו שהוא חודו שלאתרוג אף בכל שהוא פסול דאין זה הדר. ירושלמ', [פ"ג ה"ו] תמן אמרי רובו מצד אחד ומיעוטו מצד חוטמו (לרובו) [כרובו] לפסול, אלמ' רובו ומיעוטו שאמרו מצד אחד הוא ולא מכל צדדיו. ניטלה פיטמתו פסול, תני ר' יצחק ב"ר אלעזר ניטלה בוכנתו ותני בבריית' עלתה חזזית על רובו ניטלה בוכנתו, נקלף, נסדק, חסר כל שהוא פסול, למדנו דניטלה פיטמתו (דתנייא) [דמתניתין] היינו בוכנתו דבריית'. ובירוש', [שם] ניטלה פיטמתו תמן אמרי ניטלה שושנתו ר' יצחק בן חקולא אומ' פיקא. ופי' רב היי ז"ל, כי פיטמא שלאתרוג עם החוטם היא כפיטמא שלרימון דתנן וזהו שושנתו, ופיקא היא ע(י)גולה, כדתנן [פרה פי"ב מ"ח] לא יזה על הכוש ולא על הפיקא, ובוכנתו דתני(יא) ר' יצחק בן אלעזר [לענין] ניטל עוקצו כשר, דתנן והוא העוקץ שהאתרוג תלוי בו באילן כבוכנ(ת)א באסיתא, ואותו עוקץ נכנס באתרוג שיש בו מקום עמוק קצת כבאסינתא, בוכנתא הוא המדוך שבו שוחקין התבלין באסיתא, ופי' חכמי' [שבת ע"ז ע"ב] בוכנא בא ואכנה, אסיתא, חסירתא, ואם ניטלה הבוכנא לגמרי שלא נשאר מן העוקץ בו כלל פסול, אך אם ניטל עוקצו ולא מהכל לפי שקצת מן הבוכנא קיימת בתוך האתרוג שעיקרו קיים כשר. ומסתבר' כרבי' היי ז"ל, ובוכנתו דר' יצחק בן אלעזר לאו היינו פיטמתו דמתני' כלל אלא לעניין עוקצו כשר, בא לחלק דלגמרי נטל פסול אחרי שניטל אותו עיקר הנכנס באתרוג כבוכנא באסיתא דהוה ליה חסר קצת, אבל הבולט שלא נכנס בגוף ממש האתרוג כשר. אב"ן.
<h2>דף לו.</h2>
ניקב נקב מפולש שיראה הנקב משני צדדין בכל שהוא ושאינו מפולש כבאיסר. והחמירו עליהם כל ישראל אף אם אינו מפולש וניקב כפי המחט כל שהוא שפוסלי' אותו בימי' טובים הראשוני'. אב"ן.
<h2>דף לו:</h2>
בפסוקות ובגדולות פסקי כלישנא קמא דרב דאתרוג שנקבוהו עכברי' פסול אף ביום שני דאע"ג דר' חנינא מטבל בה ונפיק בי"ט שיני, ומתני' דחסר כל דהוא [פסול] בי"ט ראשון שאני נקיבת עכברים דמאיסא, ופסול בכל ימות החג לברך עליו. וכן כת' רב נטרונאי ז"ל דרב ור' חנינא הלכ' כרב, ובכל ימות החג נקבוהו עכברי' פסול, דאי בי"ט ראשון בלא נקיבת עכברי' דמאיסא, תנן חסר כל שהוא פסול. ורבי' היי ז"ל מחליף הגירסות לישנא בתר' (כרב) [דרב לקמא] ופסיק כלישנא בתרא, דהוא גריס כך, אתרוג שנקבוהו עכברי', אמ' רב אין זה הדר ופסול, והא ר' חנינא מטבל בה ונפיק, ולר' חנינא קשיא מתני' דתנן חסר כל שהוא פסול, לא קשייא, מתני' בי"ט ראשון, ודר' חנינא בי"ט שני, והלכ' כר' חנינא דרב תלמיד לגבי ר' חנינה הוה, ואין הלכת' כתלמיד במקום הרב. וכן גריס רבי' היי ז"ל הכי בכל ספרינו.
ואין אוגדין את הלולב אלא במינו דברי ר' יהודה, ר' יהודה לטעמיה דאמ' לולב צריך אגד, ואי אגיד ליה במינא אחרינא הוה ליה חמשת המינין, אם רצה לקושרו בגמוניות שלזהב כמנהג יקירי ירושלים הרשות בידו, ובמינו יאגידנו מלמטה, ובמקום שאוגדין אותו היו עושין כן יקירי ירושל', אבל למעל' מן התיומות עד העיקר כדרך שאוגדין אותו העולם עד יום הושענה רבא שמניחין [אותו פרוד לא יתכן לאגדו ולקשרו ולסככו בגמוניות של זהב דלא להוו הגמוניות] חציצה בין הלולב להדס ולערבה, אבל יוכלו לאוגדו מן התיומות ועד ההדס, וזהו שנהגו לאוגדו סביבותיו מן התיומת עד עיקרו על שם שנ' כפות, כפות שלא יפרדו עליו. וביום הושענה רבה שנשלם כל לקיחתו מניחין אותו פרוד להודיע שנגמרה חובתו מדרבנן זכר למקדש. אב"ן. ומ"מ קיימ' לן כרבנן דפליגי אדר' יהודה דאמרי דלולב אין צריך אגד, ונהגו לאוגדו משום זה אלי ואנויהו.
<h2>דף לז.</h2>
ומותר לקחת את האתרוג והלולב בסודרו ויוצא בו, דלקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה, אם הוא דרך כבוד דכל שהוא לנאותו אינו חוצץ, אבל בכלי אסור דכל דרך בזיון הוא חוצץ, ואם נשרו עלי ההדס והערבה ועלי הלולב בנתים אינו חוצץ דכל מין שבמינו אינו חוצץ.
<h2>דף לז:</h2>
הדס שלמצוה אסור להריח בו דלריחא קאי ומריחא הוא דאקצייה לשבעה. אתרוג שלמצווה מותר להריח בו (דלריחא) דלאכילה קאי, ומאכילה הוא דאקצייה כל שבעה ומריחא לא אקצייה. והמריח בו מברך אשר נתן ריח טוב בפירות, דאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה.
ואמ' רב סעדיה ז"ל, כי המנהג להעלותו למעלה בשעת הזכרת השם דהודו ליי' ובאנא יי' ומנענע בהודו ליי' תחלה וסוף, ובמקו' שכופלין מנענעי' באנא יי' הושיע' נא שני פעמי', וכן בהודו ליי' שבסוף שני פעמי' נמצא הניענוע שש פעמי' עם נענוע שבברכת נטילתו, ובמקום שאין כופלין ארבע ובמקום שכופלי' אנא ה' הושיע' ופושטין הודו לה' שבסוף נמצא חמש.
ונענוע הלולב ילפינן ליה משתי הלחם שהיו מניפין אותן, דתנן במנחו' פ' [כל המנחות] שתי הלחם ושתי כבשי עצרת כיצד הוא עושה נותן שתי הלחם על שני כבשים ומניח ידו תחתיהן ומניף מוליך ומביא מעלה ומוריד, ואמ' רבא וכן לולב מוליך ומביא למי שד' רוחות העולם שלו ומעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו. ד"א מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות, ומעלה ומוריד כדי לעצור טללים רעים. למדנו מזה שצריך להיות מוליך ומביא מצפון לדרום וממזרח למערב. אב"ן. וזאת אומרת שירי מצוה מעכבין את הפורענות שהרי תנופה היא שירי מצוה ועוצרת רוחות רעות וטללים רעים. ובריש יומ' לתנופה לכפר עליו, וכי תנופה מכפרת והלא אין כפרה אלא בדם, אלא שאם עשאה לתנופה שירי מצוה מעלה לך הכתו' כאלו לא כפר וכפר, כיון דאין כפרה אלא בדם, שנ' כי הדם הוא בנפש יכפר. ונשאל לגאוני' ז"ל, אם הנענוע הוא זולתי מוליך ומביא מעלה ומוריד. ופר"ח, ונענוע זה זולתי מוליך ומביא מעלה ומוריד וכן קבלנו מרבי' היי ז"ל והעמידו בעיקר דבר זה מתלמוד ירושל', [סוכה פ"ג ה"י] דגרסינ' התם, צריך לנענע ג' פעמי' על כל דבר ודבר, ר' זירא בעי הכן חד והכן חד או דילמ' הכן והכן חד, פי' הולכה והבאה אחת הן ואית בהו ג' ניענועין, וכן עליה וירידה אחת הן ואית בהו ג' ניענועין והרי כאן ט' ניענועין ו' בהולכה והבאה ממזרח למערב ומצפון לדרום ועלייה וירידה ג' או הולכה אחת והבאה אחת ועלייה אחת וירידה אחת והרי י"ח ניענועין לשש רוחות לכל אחת ג' ניענועי' ולא אפשיט בעיין ועבדינן לחומרא עד י"ח ניענועין. ומצי' למדין שהניענוע הוא זולתי מוליך ומביא מעלה ומוריד וכן עיקר.
<h2>דף מא.</h2>
בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד, משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש, וי"ט ראשו' אע"פ שהוא מן התורה בגבולי', אם חל בשבת אסור ליטלו דגזרו חכמי' כדרבה, [מ"ב ע"ב] דאמ' רבה גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ד' אמות ברשו' הרבי', והיינו טעמ' דשופר, והיינו טעמ' דמגילה, דלא דחו שבת. מצאתי, אנשי מזרח אין טעונין לולב בשבת, אנשי מערב טעוני' לולב בשבת, שנ' ולקחתם לכם ביום הראשו' כתי', ואף בשבת. אב"ן.
<h2>דף מא:</h2>
ואין אדם יוצא ידי חובתו בי"ט הראשו' בלולבו שלחבירו, דת"ר ולקחת' לכם, לכם משלכם, אלא א"כ נתנו לו במתנה, ומעשה בר"ג ור' יהושע, ור' אלעזר בן עזרי' ור' עקיבא שהיו באין בספינה ולא היה להם לולב אלא לר"ג שלקחו באלף זוז, נטלו ר"ג ויצא בו ונתנו במתנה לר' יהושע, נטלו ר' יהושע ונתנו במתנה לר' אלעזר, נטלו ר' אלעזר ויצא בו ונתנו במתנה לר' עקיבה, נטלו ר' עקיבא והחזירו לר"ג, ואגב ארחיה קמ"ל דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה, וכדרבא, דאמ' רבא היל(כ)ך אתרוג זה במתנה על מנת להחזירו לי, נטלו והחזירו יצא, לא החזירו לא יצא. פי' ובדכפליה לתנאיה, ובתנאי קודם למעשה, כתנאי בני גד ובני ראובן, שיאמ' כך על מנת שתחזיר לי אתרוג זה הילך במתנה, ואם לא תחזירהו לי אינו אצלך במתנה כדכתי' אם יעברו ונתתם, ואם לא יעברו ונאחזו בתוכ'. ירוש', [סוכה פ"ג ה"י] רב יעקב בר' נתן הוה יהיב אתרוגא לבריה, א"ל לכשתזכה בו ובמצוותו תחזירהו לי. ואנן השתא דלא עבדינן הכי לפי שהדבר ידוע לכולן שאין זה נותנו לזה אלא להחזירו כדי שיצאו כולם, ואם לא החזירו ונותנו לחבירו במתנה כמו שנותנו לו חבירו גם הוא לא יצא, שעל דעת כן נותנין זה לזה מסתמ' ואין צריך לפרש. אב"ן. לא ליקני איניש לולבא ביומא טבא לינוקא דקטן מיקנא קני ואקנו לא מקני, ואשתכח דנפיק בלולב שאינו שלו.
<h2>דף מב.</h2>
ומותר לקחת את האתרוג והלולב בסודרו ויוצא בו, דלקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה, אם הוא דרך כבוד דכל שהוא לנאותו אינו חוצץ, אבל בכלי אסור דכל דרך בזיון הוא חוצץ, ואם נשרו עלי ההדס והערבה ועלי הלולב בנתים אינו חוצץ דכל מין שבמינו אינו חוצץ.
וכיוון דאסיר לן לטלטולי בשבת, הא דתנן ומקבלת אשה מיד בנה ומיד בעלה לולב ומחזרת למים בשבת, ודא"ר יהודה בשבת מחזירי' ובי"ט מוסיפי' ובמועד מחליפי' קודם גזירה דרבה, ואין עושין כמותן. וכת' רב עמרם, חזינן דמוסיפי' הדס ומחליפי', ואם היו ענביו מרובין מעליו ומיעטן כשר, ואין ממעטי' בי"ט.
תוספת', [חגיגה פ"א] קטן היודע לנענע חייב בלולב, להתעטף, חייב בציצית, היודע לשמור תפיליו אביו לוקח לו תפילין, היודע לדבר אביו מלמדו תורה צוה לנו משה, היודע לקרות מלמדו פסוק ראשון, היודע לשמור גופו אוכלין על גופו טהרות, היודע לשאול ברשות הרבי' ספיקו טהור, ברשות היחיד ספיקו טמא, היודע לפרוש כפיו חולקי' לו תרומ' בבית הגרנות, היודע לשחוט אוכלי' משחיטתו, והוא שגדול עומד על גביו, והיכול לאכול כזית דגן בכדי אכילת פרס מרחיקי' מצואתו וממימי רגליו ד' אמות לתפילה, ובגדול אע"פ שאינו יכול לאכול כזית בכדי אכי' פרס. ובירוש' כל מה שנאמ' בקטון כדי לחנכו, והא דתנן בפ' אבות [פ"ה מכ"א] בן י"ג למצוות לעניין חיוב מן התורה.
<h2>דף מב:</h2>
ובצבור שליח צבור מברך בקול רם על נטילת לולב ועונין אמן ומנענעין ומברכי' לגמור את ההלל, וכן בשאר ימות החג, ונטילת לולב לעולם ו' ימים, ולא עוד דבשבת לא נטלינן ליה משום גזירה דרבה.
<h2>דף מה:</h2>
ד' מינין שבלולב אין יוצאין בהן אלא דרך גדילתן, ואותן הפתיים שלוקחין האתרוג חוטמו למטה ועוקצו למעלה כדרך שתלויין באילן בודים מליבם, ואינן יוצאין ידי חובתן דבתחילת גדילתו חוטמו למעלה ועוקצו למטה כדרך כל פירות האילן, ולבסוף מתוך כובדו נהפך את שלמעלה למטה וכן דרך כל שאר פירות הכבדים, ולפיכ' תיקנו חכמי' לברך על נטילת לולב, להודיע שחייב ליטלו דרך גדילתו, ולא תיקנו לברך על לקיחת לולב, אע"פ שכתו' בתור' ולקחתם שהלקיחה היא הקנייה במשמ' נטילה. אב"ן.
<h2>דף מו.</h2>
ולעניין זמן ברכת לולב ונענוע, בפסוקות ובגדולות, העושה לולב לעצמו מברך שהחינו, נטלו לצאת בו מברך על נטילת לולב. ואמ' רב פלטוי ז"ל, מי שנוטל לולב לצאת בו חייב לברך עם נטילתו שהלכה רווחת היא בכל ישראל כל המצוות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן חוץ מהטבילה. ולעניין ניענוע אם נוטלו שלא בשעת תפי' מברך עליו ומנענע ומחזירו למקומו, ואם ירצה לעשות כאנשי ירושל' עושה וישר כוחו, וכן כת' רב נטרונאי ז"ל, ואם בשעת תפי' נוטלו, מברך עליו ומנענעו בהודו ליי' תחילה וסוף ובאנא יי' הושיעה בלבד. ואמ' רב צמח, לולב משעת נטילתו מברך עליו שכל המצוות מברך וכו', וזה (שהוציאו) [שמוציאו] לבית הכנס' כדי לגמור בו כל מצות[י]ו כמנהג אנשי ירוש' ואם אינו מוציאו אין עליו כלום, ויצא ידי חובתו בשעת הגבהתו, ומדתנייא [ברכות ל' ע"א] היה משכים לצאת לדרך מביאי' לו שופר לתקוע בו, לולב ומנענע, מגילה וקורא בה, וכשמגיע זמן ק"ש קורא ומתפלל, הא למדת דאם אין לו דרך מברך לאחר התפי', אם כן צריך שיביאנו התינוק לבית הכנס', או תפיס לולב בלא אתרוג, או תפיס להו על ידי כלי או דאפיך להו לולב בשמאל ואתרוג בימין, וכשמגיע זמנו אחר התפי' לפני ההלל מברך עליו ונוטלו ומתקנו כדרכו דהכי נמי פריך בסוכה, והא מדאגביה נפק ביה ומשני בשהפכו. וכן כת' רבי' ניסים ז"ל. ומדאמ' מביאי' לו לולב ומנענע שלא בשעת תפילה, הא למדת שצריך לנענעו בשעת נטילה כשמברך עליו זולתי אותו ניענוע דהלל בהודו ליי' תחילה וסוף, ובאנא יי' הושיעה, וכן קבלה מהגאוני' ז"ל, ובפסוקו' ובגדולו' וכן עמא דבר.
ולעניין זמן דלולב כת' ר"ש צרפתי ז"ל, דעיקר מצות הזמן בעשיית הלולב הוא מבערב, ותנייא העושה לולב לעצמו מברך שהחיינו, נטלו לצאת בו מברך על נטילת לולב, וכן בסוכה, ואם בירך עליו בשעת עשייתו שוב לא יברך בשעת נטילתו, ואם לא בירך בשעת עשייה יברך בשעת נטילה בראשון ושוב לא יברך בי"ט שני שעולה לו כאלו בירך בשעת עשייה, ולפי שרוב בני אדם אין להם לולב ולא בירכו בעשייתו וצריכי' לברך בנטילתו בראשון אותה ברכת זמן עולה לו כבזמן עשייתו ושוב אינו צריך לברך עליו. ויראה לי כדבריו דלא גרע ברכת זמן בראשון אע"פ שהוא ספק משעת עשייה דלא תימ' אינו לא שעת עשייה ולא [שעת] נטילה, דהאידנא דיידעינ' בקביעא דירחא ופשטי' לה דודאי י"ט קדש ושעת נטילה הוא, הילכך כיון דבירך בי"ט ראשו' שוב לא יברך בשיני, ואם בירך הוייא ליה ברכה לבטלה. אב"ן.
<h2>דף מו:</h2>
הפריש ז' אתרוגי' לז' הימים כל אחד ואחד יוצא בו ואוכלו לאלתר, דכל חד לא איתקצאי אלא לכולי יומא ואתרוג דאיתקצאי לז' אע"פ שנפסלה אסור לאוכלו כל שבעה דמאכילה איתקצא לשבעה, ואנן דאית לן תרי יומי א"ר יוחנן אתרוג בשמיני ספק שביעי אסורה, בתשיעי ספק שמיני מותרת. סוכה אפי' בתשיעי ספק שמיני אסורה, דאי מיקלע ליה סעודתא בשמיני בין השמשות שלתשיעי הוה אכיל לה תמן, ומגו דאיתקצאי לבין השמשות (לתשיעי) [דתשיעי] איתקצאי לכולי יומא דתשיעי ספק שמיני, ואם נפלה הסוכה דליכא משום סתירת אוהל אסור ליהנות מן העצי', אבל אתרוג בשמיני ספק שביעי אסורה מגו דאיתקצאי לבין השמשות דשמיני אתקצאי לכולי יומא דשמיני, אבל בתשיעי ספק שמיני מותר' דלא אמרי' מגו דאתקצאי לבין השמשות שלתשיעי איתקצ' לכולי יומא דתשיעי דתרי מגו לא אמרי' דהא בשמיני לא מיתסר אלא במגו, וכבר פירשנו לעיל למה החמירו בסוכה בשמי' ולא בלולב. והשתא דקיימא לן בהא כר' יוחנן דתרי מגו לא אמרי' גבי מוקצה יש להוכיח ההוא דירושל' פ"ק [ה"א] די"ט פלוגתא דרב ור' יוחנן דהלכת' כר' יוחנן דאתפלגון שירי פתילה ושירי מדורה ושירי שמן שכבו בשבת מהו להדליקן בי"ט רב ור' (יוחנן) [חנינא] תרויהון אסרי ור' יוחנן שרי, נמצא דמאן דאסר משום תרי מגו דבשבת לא מיתסר אלא במגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצ' לכולי יומא, ובמוצאי שבת אמרי' מגו אחד, ור' יוחנן דשרי סבר דתרי מגו לא אמרי', והלכת' כר' יוחנן ומותרי' וכן עמא דבר, אך י"א דהלכת' כרב מדפסיק תלמודא בריש מס' י"ט [ה' ע"ב] הלכת' כוותיה דרב בהני תלת בין לקולא בין לחומר', לקולא שני ימי' טובי' שלגליות דנולדה בזה מותר' בזה דשתי קדושו' הן, לחומרא שבת וי"ט ושני ימי' טובים שלר"ה דנולדה בזה אסור' בזה דקדושה אחת הן, ואסור להדליקן וצ"ע דלא דמי ביצה למבין, אע"ג דבירושל' אפיך לה לביצה. אב"ן.
<h2>דף מז.</h2>
ובשמיני ספק שביעי דלא נטלינן ליה בלא ברכה כי היכי דיתבינן בסוכה ולא מברכי' לפי שסוכה כל שבעה היא מדאורית' החמירו בספיקה ומשום דשלחו מתם וכו', ולולב דאינו מן התור' כל שבעה אלא במקדש, דכתי' ושמחת' לפני יי' אלהיכ' שבעת ימים ובגבולין יום אחד, ושאר הימים זכר למקדש לא החמירו בשמיני ספק שביעי, ליטלו בלא ברכה אב"ן.
